מעוז פניגשטיין 

מעוז תמיד היה ראשון.
מרגע שנולד ופקח את העיניים למבט ראשון על העולם, הסתכלו עליו בחזרה עוד ועוד עיניים מתרגשות, שגם להן הוא הראשון. הבן הבכור, הנכד, הנין, האחיין. כל צעד נמדד ונרגש, כל קומה ושלב חדש נחגגו, היו לביכורים.
מהנשימה הראשונה הוא היה במרכז. אור הזרקורים הופנה אליו, המתין למילה הראשונה, לפעם הראשונה על האופניים, לכיתה א, לבר מצווה הראשונה. ומעוז שמח.
הוא אהב את האור שהחמיא לו, והוא החזיר אליו אור בחזרה. בקלילות ובפשטות, לא כמשא כבד אלא כצידה למסע, מעוז התהלך בעולם וברא לו את הדרך שלו.
בחיוך ובענווה, באהבה לכל הסובב אותו, בצעדים מדודים ובסיבובי גלגלים, הוא פילס את התוואי, שהיה שלו, והיה פתח עבור כל מי שפגש ללכת קצת אחריו, להיות קצת מעוז.
כשהלך בדרכו, הוא לימד את כל זוגות העיניים שמתבוננות בו איך להיות- הורים, סבים, דודים, אנשים. 
מתוך הקשבה עמוקה לעצמו הוא הלך אל המרחבים, אל החופש. מילא את המסגרת כל כך שהשפע שלו נשפך ממנה, וחיפש את עצמו במעבר להן- במדבר, ברוח המתבדרת על הפנים ברכיבה על חד אופן או בדהירה במדרונות מושלגים, ביצירה ובעבודת כפיים, בכל מה ומי שאפשרו לו לגדול ולגדול בשקט.
אפילו כשהתגייס לשרת בדובדבן לאחר לימודיו בישיבה, במהלך המסלול הקשה והמפרך, הוא הצליח לשמור על החופש שהיה חלק ממנו, בזכות קריצה וחיוך שובב. גם כשהגיע עם תלתלי אפרו ביום הראשון לשירות, וסירב להסתפר כיוון שהתגייס בתשעת הימים, הצליח לכבוש את לבבות כולם בזכות המקצועיות והאחריות שלו, ובזכות החיוך שתמיד שזר בתוכן.
וכולם הסתכלו בו, בדרך היפה ומלאת הנופים שסלל, בילד, שהופך לנער ואיש, ודרך המרחבים והחופש שגילו לו את מי שהוא, הוא למד את עצמו ואת העולם. והכל בשקט, ובנחת שהלך איתו ושרה בזכותו גם על ההולכים לצידו, בדרכו ובדרכם שלהם.
כשעוד היה חייל הוא שפגש את אודיה, בזכות חבר משותף. הם בחרו לשזור את דרכיהם יחד, לבנות בית. בחיוך, בסקרנות, בצעד בוטח ואוהב, הם הלכו בעולם וגילו אותו יחד. למדו את החופש בשניים, התחילו לברוא יחד חלומות על טיולים ועל חנות אופניים.
בחודש אלול התשפ"ג לילד הביכורים נולדה טנא קטנה, ומעוז החזיק אותה בידיו הגדולות, ועשה לה פרצופים, ושמח בה כל כך. זכה להיות לה לאב לשלושה חודשים מאושרים ומלאים בשמחה. וכולם שמחו יחד איתו, בילד שהפך לנער ואיש ואב, הפך אותם לסבים, סבי סבים ודודים, והפך את העולם למואר יותר.
גם כשנלחם, היה הראשון ליזום, לקחת אחריות, לקחת את התיק הכי כבד עם כל הדברים שאולי יהיה בהם שימוש, להיות חבר. 
גם בדקות האחרונות של חייו, מעוז לקח יוזמה ובדק את התצפיות על גג הבית שבו שהה עם הצוות שלו.  מילואימניק שהצטרף לצוות כמה שעות לפני כן ומעוז החליף בעמדה שעל הגג, מספר שראה את טבעת הנישואים של מעוז ושאל האם הוא נשוי. מעוז ענה שכן, ובאותו רגע נפגע מירי צלף. 
אפילו ברגעיו האחרונים מעוז השפיע, שינה חיים. בעקבות מעוז, בזכות התשובה האחרונה שנתן, בזכות המחשבה האחרונה שחלפה בראשו כשהביט בטבעת לפני שנהרג- על אשתו, על בתו טנא- החליט אותו מילואימניק שהוא רוצה להקים משפחה, לבנות בית בישראל.
כל העיניים עדיין מסתכלות על מעוז, על הבן, האח, האיש, הנכד והנין, האב שהוא היה. מעבר לענפים, ומעל העננים, בקריצה ובמשב רוח נעימה, מעוז מחייך בחזרה.

מעוז נפל בקרב בג'באליה, בז' בטבת התשפ"ד,     יהי זכרו ברוך.